בנם של גלינה וגדלי. נולד ביום ז' בתשרי תשמ"ח (30.9.1987) בעיר לנינוגורסק (היום רידדר) בקזחסטאן. ילד שני במשפחה, אח ל- ודים.

פבל עלה ארצה עם משפחתו ב-28/05/2002, בהיותו בן ארבע-עשרה. כשהמשפחה הגיעה לישראל, הם נאלצו להתמודד עם כל האתגרים בכוחות עצמם. לא היו להם בארץ קרובים, ולא חברים. ביום הראשון של העלייה הם הגיעו לבאר שבע כי חשבו שימצאו שם קרובים רחוקים, אבל הקשר לא צלח. הם מצאו את עצמם לבד, וגם די המומים מהחום הכבד וממראה המדבר. בין לילה הם החליטו לעבור לצפון, לקריית אתא. שם נמשכו לטבע שכל כך אהבו ושכרו דירה קטנה. על אף כל הקשיים, הייתה גלינה אומרת לעצמה: "אנחנו כאן בשביל הילדים, וכאן נבנה את חיינו".

בעת הלימודים באולפן, הכירו גלינה ופבל משפחת עולים אחרת, אשר סיפרו להם על האפשרות לפבל ללמוד בפנימייה, יחד עם בנם סרגיי. פבל וסרגיי עברו בהצלחה את מבחני הכניסה ושניהם התקבלו לפנימיית כפר גלים בחיפה. מאז נהיה סרגיי לחברו הטוב ביותר של פבל.

אחרי כחצי שנה של הלימודים בפנימייה, ביקש פבל לחזור הביתה. הוא תמיד היה ילד ביתי, קרוב להוריו. עוד בילדותו היה ילד רגוע, לא אהב רעש ובעיקר שאף לקרוא בשקט. בהיותו בכיתה א' בקזחסטאן אף נרשם ביוזמתו לספרייה העירונית. כתלמיד בית ספר למד טוב, היה סקרן, חברותי, חייכן ומלא חיבה.

אוהביו מעידים כי מכל בני משפחתו היה פבל קרוב לאימו גלינה. עם זאת, קיבל מכל אחד מבני המשפחה הבוגרים ממנו תכונות מיוחדות וכישורים. מאימו לקח רכות וטוב לב, אמפטיה לסובבים לו ויכולת הקשבה. מאביו קיבל כישורי עבודת ידיים - ידע לתקן, להרכיב ולהתקין דברים. כמו האב, התעניין במכוניות מגיל צעיר, ואפילו כאשר התגייס לצה"ל, סיים במהלך השירות קורס נהיגה ולאחר מכן שירת כנהג. משני ההורים קיבל פבל מוכנות לסייע לכל אחד שזקוק לעזרה.

גם בני משפחתו למדו ממנו. מכיוון שפבל למד לעומק את ההיסטוריה והמורשת של ישראל, הוא הדביק את אמו בהתעניינות זו, והיא מאוד אהבה לשמוע את סיפוריו. פבל גם לימד את אימו לעבוד על המחשב.

פבל אהב להצחיק את אימו. כשהיה מתקשר אליה או עונה לשיחות ממנה, היה אומר ברוסית: "סמולני על הקו". סמולני היה אחד הבניינים המרכזיים בעת המהפכה ברוסיה הצארית, ושיחות הטלפון לשם או משם היו השיחות החשובות ביותר.

באוקטובר 2006, התגייס פבל לצה"ל ושירת בתפקיד נהג קרבי בחטיבה המרחבית 'אפרים'.

בשירות המילואים היה תחילה נהג ולימים מונה לסגן רב-סמל פלוגתי (סרס"פ) בגדוד האיסוף 5025 שבחטיבת הבקעה והעמקים.

ב-2015, התחתן פבל עם נדיה ואימץ למעשה (על אף שלא רשמית) את בתה נסטיה (אנסטסיה) שהייתה אז בת שבע. במשפחתו לקח על עצמו את כל האחריות על ניהול משק הבית, על התשלומים, על הקשר עם המוסדות השונים.

במסיבות המשפחתיות היה פבל מזמין את אימו לריקוד, והם אהבו לרקוד יחד. הוא ואשתו אהבו קריוקי, ושרו מכל הלב.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

למוחרת התייצב פבל לשירות מילואים ביחידתו. את משימותיו ביצע באומץ ועל הצד הטוב ביותר.

רב-סמל ראשון פבל סגלמן נפל בעת שירותו במלחמה ביום ד' בטבת תשפ"ד (16.12.2023). בן שלושים ושש בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בעמק חפר – המסילה. הותיר אחריו אישה, אם ואח.

כתבה נסטיה, הבת של אשתו: "פאשה הוא אבא החורג שלי אבל בשבילי הוא היה כמו אבא שלי. הוא תמיד היה שם בשבילי, תמיד דאג לי להכול, בין אם זה היה לבילויים עם חברות, או בשיעורי בית. הוא תמיד היה דואג ועוזר לי, תמיד דאג שיהיה לי טוב. הוא היה בן אדם מאוד חכם, ידע מלא דברים שאני לא הכרתי אף פעם. הוא לימד אותי הרבה בזמן שהוא היה איתי. הוא היה מאוד אכפתי, מאוד אוהב את המשפחה".

טטיאנה, אחיינית של אשתו: "לזכרו של דוד היקר שלנו, בן 36, עם לב גדול וחיוך שקט שתמיד היה שם. אדם חם, טוב וחכם – אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. הוא אהב רגעים פשוטים: לשבת, לראות סדרות, לצחוק, ולהיות עם האנשים שלו. כזה שהיה נעים לידו, כזה שמשאיר חותם בלי להתאמץ. הוא נלקח מאיתנו מוקדם מדי, במלחמה שלא היינו בוחרים בה לעולם, אבל הטוב שלו, האהבה שהוא פיזר, והזיכרון שלו – יישארו איתנו תמיד. נזכור, נתגעגע, ונאהב לעד".

אלוף משנה ומפקד חטיבת הבקעה והעמקים, כתב על פבל: "במשך שלוש-עשרה שנות שירותו במילואים התברכנו באדם אהוב ויקר שניחן ביכולת נדירה ליצור חיבור אנושי עמוק עם כל אדם שנקרה בדרכו. פבל היה דמות משמעותית לחבריו בפלוגה, מקור השראה וחוזק; גם כשהיה נקלע למצב מורכב, היה מצליח בדרכו הייחודית להפוך אותו לחיובי. חבריו למילואים ומפקדיו מספרים עליו כי הוא היה אדם צנוע, מסור למשימתו, אשר מילא כל משימה בדייקנות ובשאיפה למצוינות. בד בבד היה חבר אמת שסייע לכל הנקרה בדרכו. מותו של פבל הותיר אותנו בעצב רב על אובדנו".

חברו סרגיי כתב: "פבל, חבר ילדות יקר, קשה לי להאמין שאתה כבר לא איתנו. גדלנו יחד וחווינו אינספור רגעים משותפים. החוכמה שלך, טוב הלב, והנכונות שלך לעזור תמיד, חסרים לנו מאוד. היית תמיד שם בשביל החברים והמשפחה, עם לב גדול, חוש הומור ומצב רוח טוב. תמיד היה ניתן לדבר איתך על. כל נושא, והיינו יכולים להיות פתוחים ובטוחים בך, תמיד יכולנו לפתוח את הל בפניך בלי חשש או פחד. הייתה בן אדם אמין, שתמיד יכולנו לסמוך עליך. החסרון שלך נוכח בכל פינה, אך זיכרונותינו יישארו תמיד בלבנו... דמותו תישאר חקוקה בליבנו לעד".

חברו אנטון שיתף: "פאשה חבר יקר, קשה לעכל שאתה כבר לא איתנו. היית חבר כמו אח ותישאר לנצח בלב. היה לך לב גדול שלא פוגשים כל יום. עברנו ביחד חוויות שנזכור עד סוף החיים. אתה חסר מאוד, חבר יקר".